מה גורם להופעת המחלה?

הבעיה המרכזית בסוכרת היא חוסר יחסי או מוחלט של ההורמון אינסולין או תפקוד לקוי שלו בשל תנגודת של תאי בגוף לפעולת האינסולין ("תנגודת אינסולין").

האינסולין מיוצר בבלוטת הלבלב ומופרש ממנה לדם בתגובה לעלייה ברמת הסוכר שמתרחשת אחרי אכילה. תפקיד האינסולין הוא להכניס את הסוכר מזרם הדם לתוך תאי הגוף השונים, שם נדרש הסוכר כדי להפיק את האנרגיה הדרושה לתפקודם התקין.

יש לדעת שסוכר מגיע לדם לא רק ממאכלים מתוקים ("סוכר לבן") או מפירות ("סוכר פירות") אלא גם ממאכלים שמכילים עמילנים כמו אורז, תפוחי אדמה, פסטה, לחם וכדומה.

מהם הסוגים השונים של סוכרת?

סוכרת מסוג 2

היא סוג הסוכרת השכיח ביותר, וממנה סובלים כ־95% מחולי הסוכרת. הסיבות לסוכרת מהסוג הזה הן אורח חיים יושבני, השמנת־יתר ונטייה גנטית לחלות במחלה. כתוצאה מכך מתפתחת "תנגודת לאינסולין" שמקדימה את הופעת הסוכרת.

במצב של תנגודת אינסולין מתנגדים תאי הגוף לפעולת האינסולין שאמור להכניס אליהם את הסוכר מזרם הדם. התאים בלבלב שמפרישים אינסולין מנסים להתגבר על התנגודת הזאת באמצעות הפרשת כמויות גדולות יותר של אינסולין. במשך זמן מה מנגנון הפיצוי הזה עובד כראוי, אך בשלב מסוים תאי הלבלב "מתעייפים", הפרשת האינסולין הולכת ופוחתת, וערכי הסוכר בדם עולים בהתמדה.

ניתן למנוע באמצעות שמירה על אורח חיים בריא. שמירה על משקל תקין והקפדה על פעילות גופנית סדירה ועל דיאטה מתאימה חיוניים למניעת סוכרת. הבעיה המרכזית בסוכרת היא חוסר יחסי או מוחלט של ההורמון אינסולין או תפקוד לקוי שלו בשל תנגודת של תאי בגוף לפעולת האינסולין

סוכרת מסוג 1

נקראת גם סוכרת "נעורים". ממנה סובלים כ־5% מחולי הסוכרת. היא נובעת מהרס של תאי הלבלב​ המפרישים אינסולין. כתוצאה מכך הסוכר אינו יכול להיכנס אל תאי הגוף, והוא מצטבר בדם.

סוכרת היריון

מדובר בסוכרת שכשמה כן היא: מתפתחת בתקופת ההיריון. סוכרת היריון היא בדרך כלל סוכרת מסוג 2: היא לרוב נובעת מכך שבחלק האחרון של ההיריון מתפתחת תנגודת לאינסולין – כפי שקורה בסוכרת מסוג 2.

סוכרת מונוגנטית.

מדובר בסוכרת נדירה יחסית: רק 1% מחולי הסוכרת לוקים בה. כשמה כן היא: הסיבה להופעתה היא גנטית, דהיינו היא מועברת בתורשה. הסוג הזה של סוכרת מופיע בדרך כלל בגיל צעיר – לפני גיל 30 שנים – ונובע מבעיה בהתפתחות או בתפקוד של תאי הלבלב המפרישים אינסולין.

יש לציין שקיימות עוד סיבות לסוכרת, אך שכיחותם של סוגי הסוכרת האלה נמוכה מאוד, ולא כאן המקום לכתוב על כך.

מהם התסמינים של מחלת הסוכרת?

סוכרת – בדומה למחלות כרוניות רבות – מתגלה לא פעם באופן מקרי, בעקבות בדיקת דם אקראית שממנה עולה כי ערכי הסוכר בדם גבוהים.

ערכי סוכר גבוהים במיוחד גורמים לכך שהסוכר מופרש לשתן. בשל כך נפח השתן גדל, וכתוצאה מכך חולי סוכרת רבים מתלוננים על כמות שתן גדולה (פוליאוריה) ועל הצורך בשתייה מרובה (פולידיפסיה). זה נובע מהצורך לפצות על אובדן הנוזלים בשתן.

מאחר שסוכר רב עובר לשתן והולך לאיבוד, עלולים חולי סוכרת לאבד משקל – מה שגורם לעלייה בתחושת הרעב שלהם (פוליפאגיה).

תלונות שכיחות נוספות של חולי סוכרת הן עייפות, חולשה וראייה מטושטשת.

בחולי סוכרת מסוג 1 עלולה להתפתח חמצת קטוטית סוכרתית (Diabetic ketoacidosis).

זהו מצב מסכן חיים שנגרם כתוצאה ממחסור חמור באינסולין. בשל המחסור הזה, שמונע כניסת גלוקוז לתאים, מייצר הגוף דלק חלופי – שנקרא גופי קטו – מפירוק של חומצות שומן. תוצר לוואי של ייצור הדלק החלופי הזה הוא עלייה בחומציות הדם עד כדי סיכון החיים.

לחמצת קטוטית סוכרתית יכולים להיות תסמינים רבים ובהם כאבי בטן, קוצר נשימה, בחילות והקאות, צמא עז, השתנה מרובה, ירידה בלחץ הדם, הזעה מרובה, ריח אצטון שנודף מהפה. מצב כזה מחייב בדרך כלל פינוי מיידי לחדר מיון.

מהם גורמי הסיכון לסוכרת?

גורמי הסיכון לסוכרת מסוג 1

רוב גורמי הסיכון לסוכרת מסוג 1 אינם ידועים. קרוב משפחה מדרגה ראשונה שחולה בסוכרת מסוג 1 הוא גורם סיכון, אך הסיכון שנגזר מכך הוא קטן (סיכון של 6% לילד לחלות בסוכרת נעורים אם אביו חולה במחלה. הסיכון יורד ל־3% אם אמו חולה במחלה).

אין הוכחות שלגורמי סיכון סביבתיים – כמו נגיפים – יש השפעה כלשהי על התחלואה בסוכרת מסוג 1.

חולים בסוכרת מסוג 1 נוטים יותר מהאוכלוסייה הכללית לסבול ממחלות אוטואימוניות נוספות כמו תת־פעילות של בלוטת התריס, אך לא ברור אם מי שיש להם מחלות אוטואימוניות אחרות נוטים יותר מהאוכלוסייה הכללית לסבול מסוכרת מסוג 1.

גורמי הסיכון לסוכרת מסוג 2

הסיכון לחלות בסוכרת מסוג 2 נובע בעיקר משילוב של נטייה גנטית ושל אורח חיים מערבי שכולל יושבנות (חוסר בפעילות גופנית) ועלייה במשקל.

בישראל יש קבוצות אתניות שחולות יותר בסוכרת מסוג 2 ובהן ערבים ויהודים ממוצא תימני, צפון אפריקאי, מזרח תיכוני ואסייתי.

גורם סיכון משמעותי נוסף הוא גיל: ככל שחולפות השנים גדל הסיכון לחלות בסוכרת מסוג 2.

איך מאבחנים סוכרת?

סוכרת מאבחנים באמצעות בדיקת ד​ם.

רמת סוכר בצום​ שהיא מעל ל־126 מיליגרם לדציליטר, ערכי סוכר שהם מעל ל־200 מיליגרם לדציליטר בעת העמסת סוכר​ או רמת המוגלובין מסוכרר (שממנה ניתן ללמוד עד כמה הייתה הסוכרת מאוזנת בשלושת החודשים שקדמו לבדיקה) של יותר מ־6.5 מצביעים על כך שמדובר בסוכרת.

כדי לאבחן סוכרת יש צורך בשתי תוצאות לא תקינות מבין שלוש הבדיקות שהוזכרו לעיל. עם זאת, די בערכי סוכר של יותר מ־200 בשילוב עם תסמיני סוכרת בולטים כדי לאבחן את המחלה.

טרום סוכרת הוא מצב שבו נמדדים ערכי סוכר גבוהים, אך לא מספיק גבוהים כדי לאבחן סוכרת. ערכים כאלה מעידים על סיכון מוגבר להתפתחות סוכרת בשנים שלאחר מכן.

מדובר בערכי סוכר בצום שנעים בין 100 ל־126 מיליגרם לדציליטר, ערכי סוכר שנעים בין 140 ל־200 מיליגרם לדציליטר לאחר העמסת סוכר ורמת המוגלובין מסוכרר שנעה בין 5.7 ל־6.5.

איך מאבחנים סוכרת?

ככלל, סוכרת מסוג 1 לא ניתן למנוע. עם זאת ישנם ניסיונות לפתח תרופות הפועלות על מערכת החיסון כדי למנוע או לדחות את הופעת המחלה.
כן יש לסיונות להשתלת תאי בטא אשר הם המפרישים אינסולין בגוף .

ככלל, סוכרת מסוג 2 ניתן למנוע באמצעות שמירה על אורח חיים בריא. שמירה על משקל תקין והקפדה על פעילות גופנית סדירה ועל דיאטה מתאימה חיוניים למניעת סוכרת.

חמצת / קטוזיס :

מצב המתבטא ברמות סוכר גבוהות בדם ( מעל 300 מ"ג ) לאורך זמן הסוכר אינו מתפנה מהדם ומגיע לתאי הגוף כדי לתת להם את האנרגיה הדרושה להם ובדם עולה רבת הקטונים ( אצטון )
שבמצב ולא יתפנה ממחזור הדם יגרום להרעלה עד כדי מצב מסכן חיים.
מצב זה מתרחש כאשר ישנו מחסור באינסולין בגוף .
במצב כזה המטופל עלול לסבול מכאבי בטן , בחילות , הקאות , חולשה , עייפות , ירידה חריפה במשקל , צורך מוגבר בשתייה , השתנה מוגברת , צריכה מוגברת של סוכר ועוד.
באופן המידי יש להקפיד על שתיה מרובה של מים  ולהפנות את המטופל לבדיקות ולטיפול רפואי דחוף .

יחס אינסולין פחמימה

לכל מטופל יש יחס אינסולין פחמימה אישי משלו . כל גוף מגיב באופן שונה ואינדיבידואלי לסוכרים שבמזון ולאינסולין שבו אנחנו מטפלים בסוכרת סוג 1 .
יחס אינסולין פחמימה הוא היחס בין כמות האיסולין הנדרשת להכניס בגוף בכדי להוריד ולאזן כמות מסויימת של פחמימות .
למשל לאדם אחד תתאים 1 יחידת אינסולין לכל מנת פחמימה, ולאדם אחר 5 יחידות אינסולין לכל מנת פחמימה.
למי שסופר פחמימות בגרמים – היחס יבטא כמה פחמימות זקוקות ל1 יחידת אינסולין . למשל 1 יחידת אינסולין לכל 15 גרם פחמימות לאדם אחד, ולאדם אחר 1 יחידת אינסולין לכל 3 גרם פחמימות.
יש להקפיד ולוודא את יחס האינסולין פחמימה של כל מטופל באופן אינדוודואלי בכדי לא להגיע לרמות סוכר גבוהות מדי ( היפרגליקמיה ) או לנמוכות מיד (היפוגליקמיה ) בדם .